החלטה בתיק בש"פ 5569/13

1.        לפני בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בתשעים ימים החל מיום 3.9.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 13729-09-12 המתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם; וכן ערר על החלטה מיום 7.8.2013 של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ) בתיק מ"ת 13738-09-12, בגדרה דחה בית המשפט את בקשתו של העורר, הוא המשיב בבקשה להארכת מעצר (להלן: המשיב), להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

כתב האישום

2.        נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, במועד שאינו ידוע למבקשת, כשבועיים לפני האירוע שיתואר להלן, החליט המשיב להמית את בתו ואת אשתו ולהתאבד. ביום 30.8.2012 בסביבות השעה 07:00, נכנס המשיב לחדרה של בתו, ילידת שנת 1998 (להלן: הקטינה), על-מנת להעירה. הקטינה אמרה למשיב כי היא קמה, אך לא עשתה זאת מיד והדבר הכעיס את המשיב. בסמוך לאחר-מכן, החלה הקטינה להתארגן לשם יציאה לבית הספר. המשיב נכנס לחדרה ואמר לה שצריך לצאת. הקטינה השיבה בטון כעוס שהיא יודעת. הדבר הכעיס את המשיב והוא נעמד מול הקטינה, לפת את צווארה בשתי ידיו וחנק אותה בחוזקה. המשיב המשיך לחנוק את הקטינה כמתואר, תוך שזו מנסה להודפו. המשיב הוביל את הקטינה למיטתה, השכיב אותה על גבי המיטה, ובעודה נאבקת, המשיך במעשיו. לאחר-מכן, חנק המשיב את הקטינה באמצעות חגורה עד שהיא איבדה את הכרתה. המשיב, אשר סבר כי הקטינה אינה עוד בין החיים, יצא מהדירה, ניגש אל הדירה הסמוכה ושאל למספר הטלפון של המשטרה. השכנה מסרה את מספר הטלפון למשיב והוא חזר לדירתו. כשחזר, שבה הקטינה להכרתה והחלה להקיא במיטתה. המשיב התקשר למשטרה, דיווח שכמעט הרג את בתו וביקש שניידת תגיע אל הבית. כתוצאה מהחניקה, נגרמו לקטינה חבלות של ממש, סימנים אדומים ושטפי דם באזור הצוואר ושריטות בכתף.

הליכי המעצר

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת, המשיבה בערר (להלן: המבקשת), בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו (מ"ת 13738-09-12). בדיון שהתקיים ביום 5.9.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת בא-כוחו של המשיב ודחה את הדיון בבקשה לצורך עיון בחומר החקירה, וכן הורה על הפנייתו של המשיב לפסיכיאטר המחוזי לצורך גיבוש חוות דעת בשאלת כשירותו של המשיב לעמוד לדין. בדיון שהתקיים ביום 11.10.2012 ציין בא-כוחו של המשיב כי חוות הדעת הפסיכיאטרית שמטעם הפסיכיאטר המחוזי קובעת כי המשיב כשיר לעמוד לדין והוא אחראי למעשיו. עוד הוסיף, כי המשיב מודה שחנק את הקטינה וכי הוא יטען לתחולתו של סעיף 28 לחוק העונשין שעניינו פטור עקב חרטה. במעמד זה, עתר בא-כוח המשיב לשחרור המשיב לחלופת מעצר בפיקוח דודתו. בא-כוח המבקשת התנגד לשחרור. בהחלטה מיום 21.10.2012 הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מעצר.

4.        שירות המבחן בחן את עניינו של המשיב ואת חלופת המעצר שהוצעה בבית דודתו והמליץ על שחרורו. ואולם, בהחלטה מיום 22.11.2012 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' אבו טהה) את בקשת המבקשת למעצר המשיב עד תום ההליכים ודחה את חלופת המעצר שהוצעה. בית המשפט קבע, כי באופן עקרוני "מדובר במקרה בעל נסיבות מיוחדות שמצדיק את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר", אך אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לתת מענה הולם למסוכנות שנשקפת מהמשיב לבני משפחתו ולציבור בכלל, זאת בעיקר בשל כך שדודתו של המשיב וחברתה, שהוצעה אף היא כערבה, לא מכירות את בעיותיו של המשיב לעומק ולא יכולות להוות עבורו דמויות סמכותיות ולהציב לו גבולות. עם זאת, הדגיש בית המשפט, כי קביעתו לפיה ניתן לצמצם את רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב באמצעות חלופת מעצר באופן עקרוני, נסמכת בין היתר על התרשמותו של שירות המבחן מהמשיב, על התנהגותו של המשיב סמוך לאחר ניסיון הרצח ועל עברו הנקי ואורח חייו הנורמטיבי עובר למעצרו. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, אך הותיר לו פתח לפנות בבקשה לעיון חוזר במידה ויציע חלופת מעצר אחרת.

5.        ביום 23.12.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, במסגרתה הציע לעבות את חלופת המעצר שהוצעה בבית דודתו, באמצעות הוספת ערב נוסף. בית המשפט דחה את הבקשה (החלטה מיום 24.12.2012), תוך שנקבע כי המבקש לא הציע חלופה אחרת, ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשה. בקשה נוספת לעיון חוזר, שהוגשה ביום 25.12.2012, במסגרתה הוצע כי הערב הנוסף ישמש הערב המרכזי, ואילו דודתו של המשיב וחברתה ישמשו חליפותיו בלבד, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (החלטה מיום 27.12.2012). המשיב ערר על ההחלטה, וביום 20.1.2013 הורה בית משפט זה, בהסכמת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי יקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים (בש"פ 390/13; השופט ס' ג'ובראן). ואולם, בדיון שהתקיים ביום 21.3.2013 בבית המשפט המחוזי חזר בו המשיב מבקשתו.

6.        טרם שחלפה תקופת תשעת החודשים מיום מעצרו של המשיב, ומשלא הסתיים המשפט בעניינו, ביקשה המבקשת להאריך את מעצרו בתשעים ימים נוספים. בית משפט זה (בש"פ 3621/13 (28.5.2013); השופט א' רובינשטיין) נעתר לבקשה, ובתוך כך הורה לצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי שדן בתיק העיקרי על-מנת לקבוע מועד דיון נוסף עוד לפני פגרת הקיץ.

7.        ביום 17.6.2013 הגיש המשיב בקשה נוספת לעיון חוזר לבחינת חלופת המעצר שהוצעה על-ידו בעבר, דהיינו בבית דודתו כשהיא וחברתה ערבות. בבקשה נטען כי חלוף הזמן והתמשכות ההליך מטים את הכף לטובת שחרורו של המשיב. בהחלטה מיום 7.8.2013, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ) את הבקשה. הודגש, כי מצבו הרפואי של המשיב לא השתנה מאז ניתנה ההחלטה מיום 22.11.2012 שדחתה את החלופה, וכי חלוף הזמן לבדו אינו עילה מספקת לשחרורו, מה גם שהמשפט צפוי להסתיים בעוד פרק זמן קצר. יצוין, כי עובר להחלטה מיום 7.8.2013 של בית המשפט המחוזי, הוגש תסקיר מעצר משלים מטעם שירות המבחן (תסקיר מיום 11.7.2013), אשר חזר על המלצתו לשחרר את המשיב לחלופת המעצר בבית דודתו. על החלטה זו עורר המשיב.

התקדמות ההליך העיקרי

8.        בהחלטת בית משפט זה מיום 28.5.2013 (בש"פ 3621/13 הנזכר) פורט קצב התקדמות ההליכים בתיק העיקרי עובר להחלטה. כעולה מן ההחלטה, ביום 27.9.2012 הודיע בא-כוח המשיב כי כתב האישום הוקרא למשיב. בית המשפט המחוזי דחה את המועד למתן מענה מפי המשיב ליום 25.10.2012, אך מועד זה נדחה פעם אחר פעם לבקשת בא-כוח המשיב לשם הפניית המשיב לבדיקה פסיכיאטרית מטעם ההגנה והכנת חוות דעת בנושא. שלושה מועדי הוכחות נקבעו, אך בסופו של יום, לאחר שחלק מהעדויות הוגשו בכתב, נשמעו הוכחות בשני מועדים בלבד, במהלכם העידו שני המומחים בפסיכיאטריה, מטעם המדינה ומטעם ההגנה. במועד מתן החלטתו של בית משפט זה, היו קבועים שני מועדי הוכחות נוספים, ביום 11.6.2013 וביום 13.6.2013. בית המשפט המחוזי הורה (החלטה מיום 5.6.2013) כי ייקבעו מועדים נוספים, בעקבות הערת בית משפט זה בבש"פ 3621/13 הנזכר, אך שני המועדים שהיו קבועים נדחו - האחד לבקשת המשיב בשל סיבות רפואיות והשני מטעמיו של בית המשפט - והדיון הבא נקבע ליום 9.9.2013, לאחר פגרת הקיץ.

הבקשה

9.        לטענת המבקשת יש להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק הדין בעניינו. נטען, כי מעשיו של המשיב מצביעים על המסוכנות הרבה שנשקפת ממנו, אשר מועצמת גם על רקע תכניתו של המשיב - כפי שהעיד בעצמו - לרצוח את אשתו ולהתאבד. הודגש, כי חלופת המעצר שהציע המשיב נשללה על-ידי בית המשפט המחוזי וכי בהיעדר חלופת מעצר ראויה, אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב גם זו הפעם. זאת ועוד, נטען כי העונש החמור הצפוי למשיב, אם יורשע בדין, מקים חשש מובנה להימלטותו מן הדין. כמו כן ציינה המבקשת, כי אמנם משפטו של המשיב מתעכב, אולם עיקר העיכוב נובע מהתנהלות ההגנה בתיק. הודגש, כי לעת הזו נותר לשמוע רק את עדותם של המשיב ושל אשתו.

           בא-כוח המבקשת עמד בדיון על קיומה של מסוכנות ברמה הגבוהה ביותר, חשש המבוסס על עצם המעשה שהמשיב ביצע, כאשר היה נחוש להרוג את בתו ולא הרפה מאחיזתו בה עד שסבר שאינה עוד בחיים. בנוסף, המשיב התבטא כי הוא מתכוון להרוג גם את רעייתו ולהתאבד. כמו כן נטען שיש ליתן משקל רב לכך שבית המשפט המחוזי, על אף נכונותו העקרונית לבחון שחרור, לא מצא לנכון לאשר את החלופה שהוצעה.

הערר

10.      הערר שהגיש המשיב מכוון נגד ההחלטה מיום 7.8.2013 של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ), אשר דחה את בקשתו לעיון חוזר לבחינת חלופת מעצר. בערר נטען, כי טעה בית המשפט משדחה את המלצת שירות המבחן - עליה חזר השירות בתסקיר מעצר משלים מיום 11.7.2013 - לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית דודתו. נטען, כי יש לייחס משקל לתסקיר שירות המבחן במקרה דנא, שכן נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי הייתה מלכתחילה כי ניתן לשקול בחיוב את שחרורו של המשיב, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. עוד נטען, כי טעה בית המשפט משקבע כי לא חל שינוי במצבו הנפשי של המשיב מאז החלטתו מיום 22.11.2012 של בית המשפט המחוזי שדחה את שחרור המשיב לחלופת המעצר שהוצעה. זאת, כך נטען, שכן מצבו של המשיב עתה הוא יציב ומאוזן, והחשש שמא תחל הידרדרות במצבו הנפשי - לאחר שהלה החל בטיפול תרופתי עם מעצרו - נראה בלתי-מבוסס. הודגש, כי אי-פנייתו של המשיב לקבל טיפול תרופתי עובר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, נבעה מסברתו כי ידו אינה משגת לעשות-כן. בנוסף, נטען כי המשיב שהה בראשית תקופת מעצרו באגף תחת השגחה, ועתה הוא אסיר עבודה, וכי גם עובדה זו מצביעה על כך שאין חשש של ממש מפני התנהגות בלתי צפויה וחריגה של המשיב. לבסוף, נטען כי הערכתו של בית המשפט המחוזי כי המשפט עומד לקראת סיום היא אופטימית יתר על המידה, וכי נוכח טיב המחלוקת ומשכן הצפוי של עדויות המשיב ורעייתו לא יהיה די במועד ההוכחות היחיד שנקבע לאחר פגרת הקיץ.

           בא-כוח המשיב הוסיף בדיון, כי לגרסת ההגנה המשיב לא סבר שבתו נפחה את נשמתה עת שהודיע על המעשה לכוחות ההצלה ועומד לזכותו פטור מהעבירה שיוחסה לו עקב חרטה. נטען כי מדובר במסוכנות "מיוחדת" שניתן להפיגה בהבטחת מתן טיפול תרופתי מתאים למשיב. המשיב מודע למצבו ולמעשה הקשה שביצע, הוא בקשר עם רעייתו שמעוניינת בשיקום התא המשפחתי ולא היה מקום לשלול את המפקחות שנמצאו מתאימות על-ידי שירות המבחן. מכל מקום, לאחר חלוף הזמן והתייצבות ברורה של מצבו הנפשי של המשיב, ונוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, ששורשיו במצב דכאוני בו היה שרוי המשיב ושאינו אופייני לאורח חייו, ניתן עתה לשחררו לחלופת המעצר.

דיון והכרעה

11.      העובדות "היבשות" של כתב האישום מקפלות בתוכן טרגדיה של ממש ואכן בפנינו אירוע חריג בנוף הפלילי, במיוחד בכל הנוגע לעבירות רצח ונגזרותיה. המעשה הנורא שעשה המשיב נעשה, כפי שניתן להתרשם בשלב זה ומבלי לקבוע עמדה בסוגיות הטעונות הכרעה בתיק העיקרי, בעת שהמשיב היה נתון במצוקה קשה ומצבו הנפשי היה מעורער. אין מחלוקת שהוא סבל מדיכאון, בין היתר על רקע כשלון ניסיון ההגירה של המשפחה לקנדה. בהעדר הסבר אחר, יש לייחס את פרץ האלימות המזעזע, של אב כלפי בתו הנערה, למצב נפשי זה. יש בכך כדי להשליך על שיקולי המעצר והשחרור. לכך אוסיף, כי, כפי שעולה מהחומר שבפניי, אין זו האפיזודה הדיכאונית הראשונה בחייו של המשיב, שהיה מוכר למערכות בריאות הנפש בישראל ובארץ מוצאו. יש בכך כדי להוסיף לחשש העולה מעצם המעשה שבגינו הוגש כתב האישום ולחייב חלופה הדוקה במיוחד. דא עקא, ולכך לא ניתן מענה מספק מצד המשיב, שבית המשפט המחוזי (כב' השופט אבו טהה), שהיה נכון לשקול שחרור בתנאים, שלל את החלופה המוצעת. ביסוד עמדה זו עמדה הקביעה לפיה בית המשפט לא שוכנע שלמפקחות המוצעות היכולת לעמוד במשימה הלא קלה של פיקוח על המשיב והצבת גבולות תוך הבנת מצבו וקשייו. איני רואה כיצד ניתן לבטל קביעה זו שניתנה לאחר שבית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מדודתו של המשיב, בביתה הוא אמור לשהות. אמנם זו היתה עמדת בית המשפט המחוזי עובר למתן החלטתו הנ"ל (22.11.2012) ומאז יתכן שמצבו של המשיב התייצב עוד, אך אין מדובר בשינוי מרכיבי הבסיס של אישיותו ונטייתו למצבים נפשיים קשים. יש לזכור שגם עתה מצוי המשיב במצב משברי לא קל נוכח משפטו וכתב האישום החמור שהוגש נגדו, חוסר הוודאות באשר לתוצאת ההליך והסיכונים בפניהם הוא עומד.